פעם, באיזו שיחת טלפון שזכורה לי עם אמא, דיברנו על החשיבות של הבית בתחושת התקיעות או הזרימה בחיים. באוקטובר עברנו דירה מבנימינה לרמת ישי, ואני שיתפתי אותה שאני מרגישה שהבית הזה הביא לי מזל.
זה לא סתם מזל, אני חושבת. אני מרגישה כאן יותר ביטחון. זה מרגיש לי מביך לומר, משום מה, אבל חתמנו את החוזה ברמת ישי ב7/10. מוצאי שבת.
זה היה לפני שהבנו את גודל האסון ובעיקר תהינו אם לנסוע כאלה מרחקים, כדי לא להיתקל בשלוחת מחבלים כלשהי. הפחד היה אמיתי. אבל כמו אריאנה שידעה לדייק- i see it, i like it, i want it, i got it. הבנו שלא משנה כמה אפוקליפטי זה מרגיש, הדירה הזו צריכה להיות שלנו.
עברנו בסוף אוקטובר, ואני השקעתי את מרוצי בצל המלחמה לעיצוב הבית החדש שלנו. קדחתי, תליתי, עיצבתי, רכשתי. זו הייתה התעסוקה הטובה ביותר לעצמאית שנכפה עליה חודש של בלבול. ואיכשהו, בזמן שהכל הרגיש נורא, הכל גם הרגיש ממש טוב.
הבית הזה הכניס אור, שלווה ואוויר, המרפסת העניקה לנו שקיעות יפות של תחילת חורף והרגשתי טוב. הרגשתי מזל.
בחודשים שלאחר מכן חזרנו לאט לאט לשגרה, אני חזרתי לתפעל את האינסטגרם, חיפשתי לעזור באמצעות הכתיבה, אבל תכלס רציתי לעבוד בעיקר. החוגים התחילו למלא את הלו"ז וההצעות לעבודה זרמו. ההכנסה עלתה והרגשתי שאני מתרחבת, מתייצבת.
רציתי לפתוח סדנה, נתתי בה את נשמתי. השקעתי זמן, משאבים וכסף בלהוציא אותה.
היא לא קרתה.
אבל משהו בביטחון שכבר נכנס לסירקולציה גרם לזה שלא נשברתי. הבנתי שזה לא היה מדויק. זה באמת לא היה מדויק.
במקביל הגיעה ההצעה המטריפה לעבוד עם בנק דיסקונט על ספר שהם מוציאים- חומר לפוסט אחר, וכמובן נעניתי בחיוב לאללה. אחר כך הגיעה עוד הצעה להעביר סדנאות ביום גיבוש באוניברסיטת חיפה, גם כאן קפצתי על הזימון, ובתוך האנרגיות האלו של העשייה התחלתי לחפש דיוק בעסק החמוד שלי. לא רציתי רק חוגים… אני אוהבת את החוגים ואת הילדים, אני אוהבת את התיאטרון, אבל זהו מאבק חיי- לשמור את הכתיבה חיה בי, והבנתי שגם אם מסגרות התיאטרון ממלאות לי את רוב הזמן, אני לא מוותרת על הנחיית כתיבה.
בהחלטה אימפולסיבית ובשיא העומס בחיי, פניתי לליאור ארמה (חפשו אותה באינסטגרם), שעשתה לי סדר ועזרה לי לבנות תשתית לסדנה שקהל היעד שלה הוא עצמאיות. בנינו תשתית למוצר חינמי, מוצר קטן – סדנה אישית חד פעמית, ומוצר גדול- ליווי במספר מפגשים. בסקפטיות גדולה ועם הרבה חששות זרמתי איתה, מה יש לי להפסיד?
וכשהתחלתי לצעוד בדרך זה נפתח. יצאתי עם פיילוט חינמי והתחלתי להיפגש עם נשים מהאיזור. נשים יקרות שמשהו בכתיבה שלהן צריך עזרה. בעיניים שלי ראיתי את הקשיים והמורכבויות של הקהל הזה שפניתי אליו. התחלתי לחבר נקודות, להבין תובנות, לדייק מסקנות. ובתכל'ס- למדתי איך לעזור להן באמת. מה בחלקי הפאזל לא יושב שם עד הסוף, וקצת להזיז, קצת לשנות, כדי לעשות את מרחב הכתיבה שלהן נעים באמת.
זו הצלחה גדולה, לא כלכלית, אבל רעיונית ופוטנציאלית. הבנתי את הערך שלי.
מאז אותה ההחלטה אני מרגישה שאני נעה בריקודי סמבה לעבר העבודה שלי. האינסטגרם שלי מייצר לי פניות מנשים שמבינות את הראש שלי, שנהנות מהתוכן שלי ושמוצאות בו עזר. ובכלל- אחרי שנה של עבודה סביב שיווק ודיוק קהל ומסרים – הללויה! אני מגיעה ללקוחות!
ולא סתם מגיעה, גם תומכת, חובקת ועוזרת, ויש שם אור אמיתי שזוהר בינינו. הן השותפות למסע שלי, ואני השותפה למסע שלהן.
בשבוע האחרון החלטתי לצאת במבצע עד סוף אפריל לסדנת כתיבה אישית והיומן שלי מתמלא לו בפגישות.
מה יותר מזה?
אני רואה את זה באושר, אני מרגישה בהצלחה. היא עוד קטנה ולשמחתי יש הרבה לאן לגדול, אבל אני סוגרת שנה ראשונה לעסק שלי ואני מרגישה במקום שאני צריכה להיות בו.
אבל הנה, המציאות נוחתת ואני מתבוננת על כך שהכל קורה לי בזמן הכי מדמם של המדינה שלי. בזמן שאנשים קרובים אלי איבדו את הקרובים ביותר, בזמן שמשפחות נמצאות על "הולד" כבר חצי שנה כשאהוביהם חטופים בעזה.
ואולי לא במקריות כשכל כך רציתי לספר על זה אתמול, אז פיקוד העורף התריע על איראן, והחדשות שקשקו אותי, והכטב"מים הדירו שינה מעיניי…
ואני מבינה שזו התנועה, ואולי זו תהיה התנועה לעולם. התרחבות פנימית לצד כיווץ חיצוני, הגשמה לצד כאב, התפתחות לצד תקיעות והצלחה לצד מלחמה.
הכל משתנה בעולם, והכל כואב בישראל, והשקיעות מאירות את השדה הרחב, והחיטה צומחת שוב.