אם אתם עובדים בחברה קטנה כגדולה אתם בטח מכירים את זה. יום אחד מקבלים הזמנה- יום גיבוש לצוות העובדים! קולולו! הארגון משקיע בעובדים, העובדים מבסוטים, יום חופש ממשימות, כולם מרוצים! הארגון משקיע אלפי שקלים באיזו הרצאה או סטנד אפ או מופע כלשהו, כולם יושבים בקהל, צוחקים ונהנים, למחרת קצת מקשקשים על זה, אבל שבוע אחרי איפה גיבוש ואיפה נעליים? הכל חזר להיות… רגיל. אז במה השקענו? מה המהות של יום גיבוש בכלל? מה המטרה של הארגון? מה מחפשות מנהלות ההדרכה? והאם כל פעילות היא טובה?? בפוסט הזה אנסה להראות לכם שאולי בשונה ממה שחשבתם, להביא סדנת כתיבה ליום גיבוש שלכם היא הבחירה הנכונה.

בואו נתחיל מההתחלה… למה יום גיבוש?

עבודה היא אחד הדברים המהותיים יותר ביומו של בן אדם. היא לוקחת מאיתנו את המשאב הכי יקר שלנו- הזמן. היא יכולה מאוד בקלות לפתח אותנו, ומנגד יכולה גם לתסכל, להחליש ולבאס אותנו. וכל זה מתלווה להבנה שעובד יכול להעביר חודשים ארוכים בלמצוא את עבודת חלומותיו, אבל האם העובדים שלצידו הם חלק מהחלום הזה גם?

הרבה פעמים התשובה לצערנו היא לא.

וכאן נדרשת לקיחת אחריות מהחברה או הארגון, להפוך את מקום העבודה לא רק למקום שמתבצעת בו עבודה שוטפת, אלא למקום שהוא גם חברתי, שנעים להיות בו, שהאווירה בו טובה ומכבדת ושיש לעובדים דרייב לקום כל בוקר ולקחת חלק!

יום גיבוש הוא הזדמנות טובה לערבב קצת את האנשים, להזמין שיח חדש ולראות אחד את השניה באור שונה. להפוך את הצוות למרקם חברתי חזק שיכול ורוצה לצעוד קדימה ביחד. לא הייתם רוצים להפוך את הארגון שלכם למקום שבו העובדים מדברים גם מעבר לשעות העבודה? מקום שבו העובדים מנהלים זה עם זו שיח מכבד? מקום שבו יש מקום ליצירתיות ושלא מבטלים זה את רעיונותיה של זו?

אם אתם חושבים כמוני- אז יש לכם מה להכיר בעולם הכתיבה.

בואו נדבר על סדנת כתיבה ליום גיבוש.

סדנה שמיועדת לצוותים לרוב תהיה בין שעה וחצי ל-3 שעות. הסדנאות משתנות בהתאם למנחה והתוכן, אבל ככל שנראה תהיה התנסות בכל מיני תרגילי כתיבה ושיתוף שלהם בפורום רחב. זה יכול להישמע קצת כללי ומעפן בתיאור אז תנו לקחת אתכם רגע לנקודת המבט של העובד.

הוא קם בבוקר ליום גיבוש, התארגן, היום דווקא לבש איזה חולצה יפה או חגיגית, והוא אולי קצת ציני לאירוע, בכל זאת – סדנת כתיבה… אבל הוא בסך הכל מבסוט מהמחשבה שהיום הוא רק צריך להיות חניך. זה באמת אחלה.

הוא מגיע לחדר ורואה בפינת הקפה את העובדים, קצת מינגלינג וסיפורים מהיום, ובהבלחת מבט הוא רואה מחברות על השולחן.

מתי הפעם האחרונה שהוא ממש פתח מחברת? הוא צריך איזה רגע להיזכר. מקסימום מחברת למשימות, אבל שירים? סיפורים? זה מזמן לא העולם שלו.

האמת שהוא נזכר שפעם הוא כתב איזה משהו והראה לאישתו, והיא התעקשה איתו שהוא חייב לכתוב יותר! אפילו קנתה לו מחברת מיוחדת. הוא חושב לעצמו שאם היו מבקשים הוא היה בא איתה היום.

אחרי קצת קפה ונשנושים יושבים ועושים היכרות ראשונית עם המנחה. הוא יושב, נשען לאחור, עדיף מבחינתו להוריד פרופיל כרגע. בכל זאת, זה מרגיש לו קצת מיותר לשבת ולכתוב עכשיו, אבל הוא זורם…

במעגל הראשון המנחה מבקשת שכל אחד יספר אם יש לו בחייו קשר לכתיבה, הזדמנות טובה לבדיחה בסגנון ״בטח, כולם פה יודעים שאני חנן בן ארי״, אנשים צוחקים, הוא מבסוט. המשימה הושלמה. המנחה מבקשת בסוף לקראת תחילת התרגילים לנסות להוריד את מעטה הציניות, היא יודעת שזה לא משהו שאנשים נדרשים בדרך כלל, אבל היום זה יהיה נחוץ. היא מבקשת שנשמור על מרחב מכבד ושניתן למה שעולה להישאר במעגל. והעובד מתחיל להתכנס ולקבל על עצמו את המשימה הזו. היום צריך קצת יותר לכבד אחד את השני, הוא יכול.

תרגיל ראשון מתחיל, כתיבה אינטואיטיבית, הכתיבה נתקעת לו, הוא מנסה ועוצר, ומשרבט משהו, ופתאום עולה איזה רגע מתוך היום והוא נשאב. הוא מפרט, מספר, מתאר, מאריך. ״נשארה דקה״, הוא שומע את המנחה, וחושב לעצמו- כבר עברו 4 דקות? הוא מסיים וקורא את מה שכתב, ככה המנחה ביקשה, ומסמן לעצמו שורה. שורה יפה. אותה הוא עומד לשתף במעגל.

התרגילים ממשיכים, הוא נהנה, זה נחמד, הוא לא חשב שהוא יהנה ככה מסדנת כתיבה ביום גיבוש. הוא פתאום שם לב שיוצא ממנו איזה משהו יצירתי, מצחיק קצת, לפעמים פואטי כזה. הוא לא ככה בדרך כלל. הוא קצת מובך מלשתף, אבל הוא משתף בגאון כי זה חלק מהדמות שלו פה בחברה. עם זאת חשוב לו להוסיף שהוא לא יודע מאיפה זה בא, ומתנצל אם יצא משתפך מדי, או חשוף. החברים למעגל השיתוף הקטן מתלהבים מאוד ממה שהוא כתב, ואומרים לו שהוא חייב אחר כך להקריא את זה מול כולם.

חוזרים לפורום הרחב והוא מתלבט, מתלבט ומתלבט ובסוף מרים יד- ״אפשר להקריא את מה שכתבתי?״, בוודאי המנחה אומרת. והוא מקריא.

הוא שומע אמירות נלהבות בעקבות הטקסט ותגובות חמות, הוא מרגיש מחובק.

״איך היה לך?״, המנחה שואלת אותו. והוא מספר שהיה לו כיף, ושזה הזכיר לו שאישתו אמרה לו פעם שהוא צריך לכתוב יותר, ושאולי הוא באמת יתחיל עכשיו. והוא גם מודה על הדרך על ההחלטה לא להיות בציניות, זה עזר לו בכתיבה.

מחר כשהוא יגיע בחזרה למשרד, הוא עוד ישמע תגובות על הסדנה, הוא יקבל מחמאות. הוא יראה את עצמו באור אחר, והעובדים האחרים יראו אותו גם. הם ידברו בכנות על מה שכתבו, ומשהו באמת יפתח. האווירה תשתחרר קצת, והשיח יהיה יותר נחמד.

ואולי כשהוא יחזור הביתה הוא ישתכנע אחת ולתמיד לפתוח את המחברת הזו שאישתו קנתה. לחזור לכתוב בה.

האמת שזה לא תרחיש בדוי, זה קרה באמת, באחת הסדנאות שהעברתי לארגון. כנראה שלא סתם הבחור הזה נחקק לי בראש.

האופן שבו הוא הגיע לסדנה (בתור הליצן של הארגון) והאופן שבו הוא יצא היו שמיים וארץ, והרגשתי שהוא זכה להתנסות בתפקיד חדש בתוך הצוות. תפקיד שבו הוא כותב ויוצר, וזה שונה מאוד מהתפקיד שהיה לו עד אותו רגע.

בעיני- ככה עושים גיבוש. וזו הסיבה שמלכתחילה פניתי לעולם הארגונים.

כי ראיתי בעיניים שלי כשעבדתי בארגון, כמה כסף יוצא על להביא פעילות יקרה שלא משיגה חצי מהמטרות שלשמה רכשו אותה.

כמה אפשר להעמיק עוד, להכיר עוד, כמה מסכות מנהלות את היחסים הבין אישיים.

ואיך אפשר להתחבר באמת? להפוך לצוות באמת? לבוא בכל יום בתחושת עוצמה ושותפות, כשאתה עסוק בלהתנהל מאחורי מסיכה?

סדנת כתיבה לצוות שלכם תעזור להם לשחרר את המסכות ולהיות פשוט מי שהם באותנטיות, נינוחות וקרבה שמתכוונת להישאר!