לפני חודש התחלתי מסע.

מסע לעבר סדנה שהבנייה שלה הייתה לא פחות מנקודת שיא בדרך שלי. בסרטים הרגעים האלה הופכים למצועצעים עם נורה שנדלקת מעל הראש, או איש קורא "אאוריקה", אבל ההרגשה הזו היא כנה, מפחידה ואמיתית. 

לפעמים יש רעיונות כאלה שאני מבינה שאני צריכה לעוף עליהם בכל הכוח. הרגשתי שזה שלי, שאני במימוש, שזה מדויק לי בדרך ושאני צריכה לרוץ על זה בכל הכוח.

כדי לייצר לכם עניין הייתי רוצה לכתוב עכשיו משהו כמו "ואז זה נפל".

אבל במציאות זה לא נפל כמו כדור ברזל כבד, אלא יותר כמו נוצה קלילה שעפה לה באוויר ואז לאט… לאט… לאט… חזרה לקרקע.

האמת היא שלא על זה באתי לדבר, אני מרגישה שזה לא העניין, כי אני לומדת בדרך שלי שחלק מלבנות את עצמי מול העולם זה לקחת את הרגעים האלה בחשבון, את רגעי הדעיכה האיטיים של רעיון שהיה מאוד מוצלח ועף גבוה, ואז לא היה מי שיתפוס.

העניין בעיני, הוא מה קורה כשדוחפים… כל דבר.

איפשהו באמצע הדרך קיבלתי הודעה ממתעניינת שמיד הסתייגה מהתעניינותה, אמרה לי "אני פונה לסדנה אבל זה לא מה שאני מחפשת". כמעט הלכה כמו שבאה. אותה מתעניינת חיפשה ליווי לכתיבת ספר. היא כותבת טקסטים קצרים ואני מכירה מקרוב את תחושת האכזבה כשאי אפשר להחזיק תהליכי כתיבה לבד, הצעתי ללוות אותה בכתיבת הספר הראשון שלה.

וגם כאן הייתי רוצה לכתוב משהו כמו "רצתה! התחלנו!",

אבל במציאות דיברנו בטלפון חצי שעה, ואז נפגשנו לקפה ארוך, הצגתי לה הכול במפורט ורק אז היא עפה כמוני על הדרך שאנחנו יכולות לעבור ביחד, ומשם התחלנו להיפגש. סגרנו בתור התחלה על 10 מפגשים. הצלחה!

ובזמן שאני דוחפת, מעלה, משווקת, מממנת, שולחת, מפרסמת, מדברת, אני מבינה:

רואים אותי יותר, מודעים אליי, ערים לעשייה שלי, מבחינים בתשוקה שלי.

השבוע בזמן שאני בונה מערכים/עורכת מחזות/עושה משהו שקשור לחוגים שלי, אני מקבלת טלפון לא מזוהה. בחודשים האחרונים הבנתי- לשיחות לא מזוהות- חובה לענות, זה אולי לקוחות (זה מתחרז אז קחו את זה כג'ינגל).

אני עונה ל-076 המוזר הזה עם מחשבה שזה ספאם, אבל בקו השני נמצא "אבי מדיסקונט". דיסקונט זה הבנק שלי, בטח מוקד שירות או מכירות או עמלות או שמישהו פרץ לי לחשבון, כל התרחישים עוברים בראש בנשימה אחת. ותוך כדי שהוא מפרט את מילותיו, אני שומעת אותו אומר "סדנה לצוות". 

מה? אבי מדיסקונט נראה לי שהתבלבלת. אני לא מבינה במניות.

אבל הוא מפתיע אותי, אומר שהם כותבים ספר, המנהלים של הסניפים, כל אחד סיפור. וואט. אני נוחתת ומבינה שמדובר בשיחת מכירה וכדאי לי לעזוב את המסמך הפתוח במחשב ולהתחיל להתעשת.

"איך הגעת אליי?" אני שואלת, והוא אומר לי שם של חברה, מהעבר הלא רחוק שמכירה אותי והמליצה עליי. מה שנקרא "gonna try with a little help from my friends". כפרה עליה.

התהליך עם ארגונים כבר מוכר לי, עוזבת הכול ויושבת על הצעת מחיר מסודרת, שאחריה מגיע שקט תעשייתי. ואתמול בערב שוב טלפון מפתיע, אבי על הקו עם המנהלת שלו. קצת מדברים, קובעים תאריך והסדנה נסגרת.

יש דברים שהם נשגבים מבינתי. אני לא אדם מאוד רוחני, אבל אני פתאום מתחילה להידלק על מילים כמו "מזמנת" ו"אנרגיה". אני בסך הכול שבה ומזכירה לעולם- "היי, תדעו שאני כאן, עושה את מה שאני אוהבת".

והעולם לפעמים שקט, לפעמים עונה, לפעמים מתקשר מ076.

לפעמים הנוצות שאני מעיפה נוחתות בעדינות על הקרקע, ולפעמים יש כדור שנזרק אליי במהירות ומישהו צועק לי "תחשבי מהר!".

אז אני מתמסרת, נותנת למה שבא לבוא, למה שקורה לקרות, ממשיכה לעשות ולקדם ולהיות. כי למסע שלי יש את השביל שלו, את הקצב שלו, את התיק על הגב שלו ואת האבנים שלו. ולפעמים הוא מישורי, לפעמים הוא עלייה תלולה, אבל הכי הכי חשוב הוא שאני ממשיכה.

והקסם הוא שתמיד יש נוף שנפתח בדרך, תמיד יש מישהו שעוזר לי לסחוב את עצמי, ואני לפעמים פשוט שוכחת לעשות את הפעולה הקטנה והפשוטה-

להודות.

אז תודה לך מסע שלי.

אני ממשיכה ללכת בך.